החלטה בתיק בש"פ 11367/03

            נגד העורר ואדם נוסף (להלן: אלכסי) הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס לעורר עבירות של סחר בבני אדם, עבירה לפי סעיף 203א(א)+29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); קשירת קשר, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; זיוף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 סיפא + 29 לחוק; הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, עבירה לפי סעיף 202 לחוק; וסרסרות, עבירה לפי סעיף 199(ב)(2)+ (ג) לחוק.

            כתב האישום מייחס לעורר שני אישומים. על פי הנטען באישום הראשון, העורר ואדם נוסף בשם דניס (להלן: דניס) סיכמו עם סוכן סמוי כי יזייפו עבורו תעודת זהות ישראלית. עוד נטען כי לאחר מכן נפגש הסוכן עם דניס ומסר לו שתי תמונות של שוטרת ומקדמה בסך 1,500 ש"ח וכי באותו מעמד סוכם בין הסוכן ודניס כי העורר והוא "ימכרו" לסוכן בחורה להעסקתה בזנות. כן נטען כי במהלך ספטמבר 2003 קשרו העורר ודניס קשר ל"מכור" לסוכן אישה להעסקה בזנות ולזייף עבור הסוכן מסמכים שונים. על פי הנטען, במסגרת הקשר פנה העורר לאלכסי וביקש ממנו להסיעו יחד עם דניס ושתי נשים בשם קריסטינה ווולריה, ששהו בישראל שלא כדין (להלן: הנשים), על מנת ל"מכור" אותן לסוכן לשם העסקתן בזנות. כמו כן נטען כי ביום 30.9.03 הגיעו העורר, דניס ואלכסי עם הנשים לחניון בחיפה, שם נפגשו עם הסוכן. עוד נטען כי באותו מעמד מסר דניס תעודת זהות מזויפת לסוכן והסוכן נתן בתמורה 3,500 ש"ח לדניס, אשר העביר את הסכום לעורר. כן נטען כי לאחר מכן סיכמו הסוכן, העורר ודניס על המחיר תמורת הנשים, ואז שילם להם הסוכן חלק מהסכום והנשים הועברו לחזקת הסוכן. כמו כן נטען כי ביום 2.10.03 העביר הסוכן לדניס את שאר התמורה.

            באישום השני נטען כי בין מרץ לספטמבר 2003 התגורר העורר עם קריסטינה ואדם נוסף באותה דירה. על פי הנטען, במהלך תקופה זו, בהזדמנויות שונות, הביא העורר את קריסטינה לידי עיסוק בזנות, בכך שביקש ממנה לקיים יחסי מין עם אנשים עמם היה בקשר עסקי. כן נטען כי קריסטינה קיימה יחסי מין עם אותם אנשים ובתמורה קיבל מהם העורר טובות הנאה שונות. 

            ביום 9.12.03 החליט בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ש' שטמר) להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים במשפטו, וזאת לאחר שבא-כוחו באותה עת הסכים כי קיימות ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר נגד העורר ביחס לאישום הראשון, ואילו באת-כוח המדינה לא עמדה על כך שיש ראיות לכאורה גם לגבי האישום השני. לאחר שהחליף העורר סנגורים, ביקש בא-כוחו הנוכחי מבית המשפט קמא לחזור בשם העורר מההסכמה לכך שקיימות ראיות לכאורה נגדו ובית המשפט נעתר לבקשתו. על כן ערך בית המשפט קמא עוד דיון בבקשת המעצר, שבו טענו הצדדים לעניין הראיות לכאורה. טענתו העיקרית של בא-כוח העורר, אשר לא הכחיש שקיימות ראיות לכאורה לגבי המתואר בכתב האישום, הייתה כי אין מדובר בעבירה של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, אלא בעבירה של קבלת דבר במרמה. בא-כוח העורר טען כי העורר תכנן מראש יחד עם הנשים ש"ימכור" אותן ולאחר מכן הן יברחו מהקונה וישובו לעורר, אשר יתחלק איתן בתמורה שיקבל עבורן. בהחלטתו מיום 18.12.03 דחה בית המשפט קמא את טענתו זו של בא-כוח העורר והורה שוב על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי גם בהנחה כי אכן סוכם בין העורר לנשים כנטען על ידי בא-כוחו, הרי עדיין מדובר ב"סחר בבני אדם", משום שאף לפי גרסת העורר הוסכם בינו לבין הנשים כי הן תעבודנה זמן מה בזנות לפני שיברחו מהקונה. לעניין חלופת המעצר ציין בית המשפט כי על פי הפסיקה, מי שעוסק בסחר בנשים הוא מסוכן לציבור ואין לשחררו, בדרך כלל, לחלופת מעצר; וקבע, לאחר בחינת נסיבותיו האישיות של העורר ולאחר קבלת תסקיר מעצר בעניינו, כי אין הצדקה לחרוג במקרה דנן מההלכה האמורה.

            על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. בטיעוניו בפניי חזר בא-כוח העורר על הטענה כי אין מדובר בעבירה של סחר בבני אדם, אלא בעבירה של קבלת דבר במרמה. טענתו של בא-כוח העורר היא שהגדרת עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, בסעיף 203א(א) היא "המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות...", ואילו במקרה דנן העסקתן של הבחורות בזנות לא הייתה המטרה העיקרית של העורר בעסקה, אלא "האמצעי" או "הפיתיון", כדבריו, בעוד שהמטרה האמיתית הייתה רמיית הקונה. עוד טוען הוא שהנשים שנמכרו היו שותפות לתוכנית רמייה זו, הסכימו לה, והיו אמורות לקבל חלק מהתמורה שישלם בעדן הקונה. כן טוען בא כוח-העורר כי המקרה דנן נופל לגדר החריג לכלל כי יש להורות על מעצרם של נאשמים בסחר בבני אדם ועל כן מבקש הוא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. דינן של טענות אלה להידחות.

            טענתו של בא-כוח העורר כי הנשים לא נמכרו לשם עיסוק בזנות, וכי על כן לא התגבשה עבירת הסחר בבני אדם, אינה יכולה לעמוד. מהפרשנות שמציע בא-כוח העורר לדיבר "המוכר...אדם להעסקתו בזנות" עולה כי העבירה חלה לשיטתו רק כאשר המוכר מתכוון שהאדם הנמכר אכן יעסוק בזנות. פרשנות זו אינה מעוגנת בהוראת החוק. עבירת הסחר בבני אדם אינה דורשת יסוד נפשי של כוונה, אלא די במודעותו של המוכר לכך שהקונה "רוכש" את האדם לשם העסקתו בזנות. על כן, לכאורה בכך שהעורר ידע כי העביר את הנשים לאדם שהתכוון להעסיקן בזנות, כנגד תמורה כלשהי, התקיימה העבירה, בין אם מטרתו של המוכר הייתה שהקונה יוכל להפיק רווחים מהעסקת הנשים בזנות ולאורך תקופה, ובין אם מטרתו האמיתית הייתה כי הנשים שהועסקו בזנות יברחו תוך זמן קצר. זאת ועוד, בית משפט זה הבהיר כבר לא אחת כי על מנת שיתקיימו הרכיבים ההתנהגותיים שביסודות עבירה זו - מכירה וקניה - אין צורך שתתגבש עסקת מכר על פי אמות המידה של הדין האזרחי (ע"פ 11196/02 פרודנטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1609/03 בוריסוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ועל כן יסוד הרמייה בעסקה, אין בו כדי להביא למסקנה כי לא התקיימה "מכירה" לצורך עבירה זו.

            גם טענתו של בא-כוח העורר כי הנשים הסכימו ל"מכירתן" אינה משמשת הגנה כלשהי לעורר. בית משפט זה כבר עמד פעמים רבות על כך שגורם ההסכמה או העדר ההסכמה של האדם המשמש מושא לסחר אינה מעלה ואינה מורידה לצורך גיבוש יסודות עבירת הסחר בבני אדם (בש"פ 9190/02 יעיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 145; בש"פ 291/01 רביאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7502/01 שמואלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 8077/01 שרייפר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). למותר  לציין כי גם הטענה כי הנשים היו אמורות לקבל חלק מהתמורה שישלם בעדן הקונה אין בה כדי לסייע לעורר (בש"פ 8077/01 שרייפרהנ"ל). המסקנה היא, אפוא, כי גם אם תתקבל טענת העורר לגבי תוכנית המרמה שתכנן יחד עם הנשים, אין בכך כדי לשלול את תחולת העבירה.

            במקרה דנן, הרי שאפילו על פי גרסת העורר, העורר ידע שהקונה "רכש" את הנשים לשם העסקתן בזנות, והעורר אף הבהיר לנשים כי יאלצו לעבוד בזנות תקופה מסוימת לפני שיברחו. לכך ניתן להוסיף כי מהודעותיה של קריסטינה במשטרה עולה כי לאחר שכבר עברו לידי הקונה היא התקשרה אל העורר וזה אמר לה שעליהן להמשיך ולהישאר "בידי" הקונה, וכי לבסוף הבינה קריסטינה כי העורר כלל לא תכנן לחלץ אותן משם ולכן הן החליטו לברוח בעצמן (יש לציין שבשלב זה הן לא ידעו כי הקונה הוא סוכן משטרה). כמו כן מהודעותיה עולה כי גם לאחר שוולריה והיא ברחו הן לא סמכו על העורר ולא הלכו לאן שאמר להן. על כן, אף אם תתקבל הטענה כי העורר אכן תכנן כי הנשים יברחו לאחר זמן מסוים מהקונה, הרי שאין חולק כי העורר ידע כי הוא "מוכר" את הנשים להעסקתן בזנות (ולו לתקופת העסקה קצרה). 

            טענתו הנוספת של בא-כוח העורר היא כי מכיוון שמעשיו של העורר לא היו נגועים באלימות, כורח, אונס או הפעלת איום ופחד על המתלוננות, הרי שיש לראותו כחריג לכלל כי יש לעצור נאשמים בעבירות סחר בבני אדם. גם טענה זו דינה להידחות. בית משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך שבעבירה של סחר בבני אדם גלומה מעצם טבעה ואופייה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך כלל עבירות אלה אינן מתאימות לחלופת מעצר, בשל החשש שהנאשם ימשיך לבצען גם כאשר הוא ספון בביתו (ראו למשל: בש"פ 1691/03 חורש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4468/03 עזרא נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 291/01 רביאי הנ"ל). בית משפט זה אף הדגיש כי קביעות אלו נכונות גם כאשר העבירה לא לוותה באלימות או כורח כלפי המתלוננות ואפילו כאשר נטען כי הן רצו בעסקאות הקשורות אליהן. כך למשל נאמר בבש"פ 7502/01 שמואלוב הנ"ל מפי השופטת פרוקצ'יה:

"...פעילות נפשעת זו של סחר בבני אדם, יש לבערה בלא קשר לשאלת שיתוף הפעולה של הנשים הנמכרות לזנות ומועברות כסחורה עוברת לסוחר ממוכר לקונה. עבירות סחר אלה מצביעות מעצם טיבן על מסוכנות מבצעיהן לציבור. באמצעי התקשורת המתוחכמים של העידן המודרני ניתן לארוג את רשת הקניות והמכירות של מושאי הסחר גם כאשר המבצעים כלואים בביתם ללא רשות לנוע בחופשיות. הסיכון והצורך להגן על הציבור מפני תופעות הסחר הוא כה רב עד כי אין לומר כי שחרור בחלופת מעצר עשוי להשיג את מטרת המעצר.... אין זה מעלה או מוריד אם הבחורות בהן סחר העורר הסכימו או אף רצו בעיסקות הקשורות אליהן, ואין גם נפקא מינה שרק שתיים מהן צורפו כעדות תביעה. קיומן של ראיות לכאורה לסחר ולו בבחורה אחת היה די בו על מנת להצביע על המסוכנות הרבה הנובעת מפעילות כזו..."

לכך יש להוסיף כי במקרה דנן עולה לכאורה מחומר הראיות שלפני האירוע הנטען בכתב האישום מכר העורר אישה נוספת לסוכן, וכי בשיחת טלפון שהתקיימה ביניהם הבטיח העורר לסוכן לספק לו בחורות נוספות. לכך יש אף להוסיף כי בתסקיר המעצר שניתן בעניינו, נמנע קצין המבחן מלהמליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר, תוך שהוא קובע כי אינו יכול לשלול "סבירות גבוהה להשנות מקרים דומים בעתיד". ואם בכל אלה לא די, הרי שבמקרה דנן קיים גם חשש ממשי כי העורר יימלט מהמדינה בהתחשב בעונש הצפוי לו אם יורשע, בהתחשב בכך שכל משפחתו מתגוררת ברוסיה, ובהתחשב בכך שעל פי המיוחס לו, לעורר יש יכולת להשיג מסמכים ותעודות מזויפים.

            אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, י"ט בטבת תשס"ד (13.1.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: